מרבית הקבוצות יושבות בדובאי ומיעוטן באבו-דאבי, שם באופן טבעי יש נוכחות גדולה יותר לחברות הנפט.
מבחינה רגולטורית, הכללים זהים באמירויות השונות, אך בכל אחת מהן יש גורם מקומי שאחראי על יישום החוקים ולכן גם חשוב לדעת את ההבדלים המהותיים בתחום העסקי בין שתי האמירויות.
כמו למשל, אבו-דאבי יותר מוטה לאוכלוסייה מקומית מקורית ואילו בדובאי עיקר האוכלוסייה הם מהגרי עבודה, תושבי חוץ ותיירים, כמו כן, גם מרבית החברות המערביות בחרו לפתוח את המטה התפעולי שלהן בדובאי – כיום, כ־90% מחברות פורצ'ן 500 מנהלות משם את הפעילות באזור המזרח התיכון ואפריקה.
בנוסף, בדובאי מרוכזים מרבית אזורי סחר חופשי (26 מתוך 37) כאשר רוב דובאי החדשה היא באזור החופשי, לעומת מה שמכונה ה־ "mainland" ומרוכז בחלקו הגדול באבו-דאבי.
באזור החופשי מותר לחברה זרה לפעול באופן ישיר והעסקים מקבלים גם הטבות מס נדיבות, וזאת להבדיל מאזור ה-"mainland" , שם נדרש שותף מקומי לצורך הקמת עסק.
עם זאת, לישיבה באזור החופשי יש כמה מגבלות, אחת עיקרית היא היעדר הרישיון לביצוע עסקאות עם הממשלה וכך גם פעילות פיננסית של בנקאות וביטוח דורשת הקמת מטה ב"mainland" ולא מתאפשרות לביצוע בשלט רחוק מהאזור החופשי.
טיפ מומלץ, שניתן ע"י מומחים שונים, על מנת לדעת מי רציני יותר ומי רציני פחות הוא, כי באזור החופשי מאוד קל לפתוח עסק ולרשום אותו, כאשר הוא יכול להיות לא פעיל במשך שנים ועדיין רשום, כך שכאשר אתם מכוונים להשקעות בדובאי יש לבדוק בדקדקנות, אם הפניה מגיעה מה-"mainland", רוב הסיכויים שמדובר בעסק ותיק ורציני בעוד שאם היא מגיעה מאזור חופשי כדאי לבדוק מול הרשויות שאכן מדובר בגורם רציני.